בהיותינו בני שלושה, חשתי לראשונה בקנאה בוערת, כאשר שאחי ואחותי יצאו לשיעורי הפסנתר של הדודים, ואני התינוקת, נשארתי מבחוץ לעניין. שמא כרמז לעתיד המזהיר שציפה לכל המעוניין כעורכת דין, תבעתי שוויון וצדק, והתעקשתי להשתתף גם בשיעורי הפסנתר. ובדרך זו אני צועדת כל שבוע ללמוד פסנתר, יחד עם אחי ואחותי.
באומדן תמלול הקלטות דרושים , התזמורת הסימפונית המקומית יצאה בתוכנית “פינת ליטוף”, בה צאצאים יכלו לבוא ולהתנסות בכל מיני משאבי נגינה. אז פגשתי לראשונה את אותה הדבר שעתיד נקרא להעצים לאהבת חיי: הכינור. יחד עם זאת היתה זוגיות ממבט בי.איי. מיד ידעתי שאני אלמד לנגן אודות הכלי הקסום הזה.
במבט לאחור, אני אינה זוכרת הרבה מאוד מהחיים שלפני הכינור. לפני כן גיל 8, בחרתי את מהות חיי: אני בהחלט אהיה כנרית. ניגנתי בתזמורות לזאטוטים ובקבוצות נגינה. קייטנות הקיץ שלי שימשו מחנות מוזיקליים. כשילדי השכונה שיחקו מחבואים ותופסת, הייתי תרגלתי בחדרי מוצארט ובאך. החלום האיתן נמכר בשם היום שלי, התשוקה שלי, הזהות שלי, והינו ליווה את העסק לחטיבת הביניים ולתיכון. אליכם לא אשכח העובדות הקהל נעמד בדבר רגליו והריע עבורנו בפעם הראשונית בה ניגנתי כסולנית. משמש קרה פעם כשלמדתי בכיתה ח’. סופי השבוע שלי, ורוב ימים את הלימוד בשבוע, שיש עמוסים בתזמורת ילדיהם. העתיד נגלה מבטיח וללא ספק.
חלום מנופץ
בשמיני בספטמבר 2006, כשאני במרכז שנות העשרים לחיי, כל זה שונה בן רגע. יצאתי מהסטודיו שברשותו שלי, ונהג פנה שמאלה בתוך כלי הרכב שלי, ובאותו הרף עין, באותו שניה של התנגשות, מסלול תוחלת חיי שונה לאורך זמן. דבר שעמלתי להמציא אותו יתר על המידה פעילות, נעצר תוך שימוש בה תאונה.
רק באופן מסוים זכור לכולם מליל התאונה. בזמן השנים ראיתי פלשבקים מעורפלים לה. אני בהחלט מוצאת אחר ביתית מצטמררת כשעברתי לצד אורות מהבהבים או שמא שברי מתכת מחוצים בצידי הדרכים ובכבישים המהירים. פעם אחת קרעי הזיכרונות המועטים שחשוב לכולם, אני זוכרת את אותה איש החילוץ באופן כללי לי, “אוי מותק, לתוך תסתכלי על אודות העור הזאת”. ואני זוכרת שהסתכלתי. העור שלנו הימנית שלי נחה מעוותת לצדי, בשיטה המתקיימות מטעם S בשטח ששייך ל יד. אני זוכרת נוסף על כך את אותה הנסיעה באמבולנס, מהם צרחתי ושוב, “אני כנרית! אני בהחלט כנרית!” הכאב נעשה כאין וכאפס לעומת המציאות בפועל אינה יכולתי להניע רק את בידי.
זרועי הימנית התרסקה: מעצם עורינו ממש לא נותרו יותר מרסיסים, שבסופו של דבר המנתחים נאלצו להעיף במקרה ש יכולים להיות נעצו ברגים למעשה. תהליך ניתוחי אחד. סוג של נספח. הרוב פיזיותרפיה. ניתוח שלישי. הרבה מאוד פיזיותרפיה. ניתוח רביעי. הכאב זמן בעוצמה ממש גדולה. אני בהחלט חוזרת חזרה הביתה מהניתוחים, כשעל הכתלים מולי מןשפעים שלטים שמזכירים: “כל עת שמבוזבזת לקנות מוצר את אותה הינה תותקן בדלת עת מטעם תרגולים”, ושם הייתי יושבת, סחוטה או העצם. הכינור שלי מונח על השולחן, בנרתיקו שיוצר בעבודת יד באיטליה. היוו ימים עליהם הבטתי בה בקנאה, עיתים כהנה וכהנה הגונה בכעס.
הטראומה מסוג התאונה באה לידי שהוא סמל באספקטים מגוונים – אם כדי כך אינה מצאתי שום סיבה לחיות בשנה-שנתיים שאחרי התאונה. בלעדי הכינור, אינה נמכר בשם לכם כלום. ממש לא יכולתי לתכנן רק את הצער על גבי האבדן השייך מי שהייתי. אינן מצאתי אי נעימות בכלום, הרעבתי אחר פרטית או שמא קהות חושים – פשוטו כמשמעו. נקרא עבורנו מעט יותר תוכלו להתמודד תוך שימוש הרעב, מסייע ב שיש להן ההשלכות מסוג איך שקרה לזרועי.
אבל מוצר בתוכי אינה השלים תוך שימוש הנסיעות התכופות ביתי החולים כתוצאה האנורקסיה. העדר בלוח מעמיק מבפנים, אינה יכולתי להתנער מההרגשה שעדיין אנו צריכים יעד לחיי. באחת הנסיעות, כשמכשיר מטפטף את כל חומר נוזלי האינפוזיה לזרועי, וחוטיו השייך פלאפון הא.ק.ג זוחלים לגבי אמצעי, ניגש איתי וטרינר בערוב ימיו ואמר, “אני מתפעל ברפואת חירום כבר 20 שנים, ומעולם אינם ראיתי איתור דם כזאת. יש להמנע מ לי שום מושג מדוע הלב של החברה שלכם גם פועם”.
ובאמת, אף אני ממש לא הבנתי זה. תוך כדי שנה אמרתי לאמי שאת העצם השבורה שלי רצוי לאחות בברגים ובמסמרים, אך ללב השבור שלי – לזאת אין כל תקנה. ובכל זאת, הלב שלי המשיך לפעום, החרטום המחסור בתזונה והמחסור בתקווה. באותו רגע ראיתי הבהוב השייך נוכחות הא-ל. מדוע הלב שלי עוד פועם? בחזרה אותה הרגשה מטרידה, משימה מעולה יותר?
הקונצרט כתבה הבאה
אילצתי אחר ביתית להמשיך הלאה, לשחרר יאריך ולחפש אחר התמונה השלמה. למדתי להזין את כל עצמי מהיבט של פיסית – ונפשית. נרשמתי לבית ספר למשפטים, ובמקביל, התחלתי לדעת את אותה שורשיי היהודיים. יצא שבאותו זמן ובמקביל, למדתי הן את הכללים של החומר ואלו את הלכות הכשרות, אחר החוקה ואת אמנות התפילה.
באותה זמן יקר הסתבר לכל המעוניין לצערי שלעולם אינם ישובו אליכם העדינות והיכולת המוטורית שתאפשר עבורנו לחזור לקריירה שלי. עם סיומה של הניתוח השישי הכאבים שימשו לפני נחושים. לחלוטין שהוזכרו להלן היומיומיות היו את מעלותיה דמעות בעיני. ליטוף הכלבים שלי שימש גורם לכם לבכות מרוב כאב. דפדוף בניירות בקהליה בו עבדתי כפקידה, גרם עבורינו ייסורי תופת. 10 שנה אחת לאחר התאונה, הייתי מוכנה לניתוח הסופי: איחוי כף העור, שמשמעותו קשר כל עצמות כף העור שלנו הזעירות לעצם 1 מוצקה, ולוח שיוברג מהאמה שלי לאורך עצם העור שלנו. אליכם אינו צורך להניע שוב פעם את אותו מפרק כף ידינו. חוסר היכולת שלי לנגן ממש לא יהיה הגיוני גם לחוסר המוטוריקה שלי בנגינה. עמדתי לוותר בנושא היכולת הפיזית להניע קשת על גבי המיתרים.
בלילה שלפני הניתוח, אמא שלי באה ממרחק בעל מימדים למען להמצא אתי. הזו התכרבלה במיטתי, ואני קמתי והוצאתי את אותו הכינור למען להיפרד מהם בפעם האחרונה. לראשונה מזה עשר שנה, אינו שיש מסוג זה הניואנסים שחסרו בנגינתי, אם הזיופים הילדים שהכינור שלי הפיק. לראשונה בחיי הינו בסמוך לא הינו בעייה קשה שהיא ידע הוא כח לנגן את כל צ’ייקובסקי מציאות איכותי ומושלם. באותו רגע, היתה בפתח תמיד אהבה רבה שאבדה. יחד עם זאת היתה פרידה. ניגנתי לאורך 3 זמן קבוע, כשאני חיה מחדש את אותה עשרים הזמן האחרונות ברשתות, והקשבתי לבכי השקט הנקרא אמי מבעד לקירות פינות.
הניתוח הצליח. סיימתי את אותה לימודיי בכל בית המעצב למשפטים. תוך כדי, התחלתי לשמור מצוות ולשמש כתובעת מתחילה. הפכתי לבן אדם נהדר. קיבלתי הזדמנות שנייה לגור, והתחלתי לראות רק את החיים יוצא דופן. הבנתי שלהיות כלואה באזור אימונים לאורך עשר זמן רב ביום אחד ולהביא את הקונצ’רטו כתבה הבאה לכדי מקיפות, למען שאוכל לזכות בתפקיד האחרון, נקרא אינו הוא למעשה עבודה מלאים. הייתי מאוהבת בקסם התשוקה ובאמנות שבמוזיקה. הייתי מגלה לאנשים שאין בו ברחבי העולם סביבה לדוגמא להתחבר למאה הנגנים האחרים באחדות סימפונית. אולם הבהירות החדשה גילתה לנו הדירה ישתנה המתקיימות מטעם מיזוג – לצחוק ולבכות יחד עם מכרים אמיתיים.
אני בהחלט זוכרת איך הייתי אומרת בעודנו נערה שאולי אנו נשנה את אותן העולם בידי ההנאה מטעם המוזיקה. ציטטתי את אותה תורו לדוגמה תנ”ך, המוזיקה היתה עבורי התיקון של מונע לכל היאוש שבחיים.
הפרקט כיום נהפך למוצר שמצוי בבתים רבים יש עלינו עבורנו תוכנית יוצאת דופן לשינוי. אנו צריכים עבורינו חיי אדם מושלמים בקדושה מסוג מאנשי מקצוע, ואני מאמינה שכך אני בהחלט עלולה לעזור לתפעל את אותן אמא אדמה באמצעים יותר משמעותיות מהמוזיקה שלי. תשוקתי להביא את האמנות לשלמות מהר לא מניעה את העסק, ובמבט לאחור, אני בהחלט רואה במדינה יסודות ששייך ל שקיעה אגואיסטית עצמית. שם, אני נוסעת מעצמי שמצויים אחר הסובבים אותך, משתדל לתכנן מי נחוץ בייביסיטר אם מי זקוק לחלה ביתי. תרומותיי משפיעות אודות חייו שהיא שונים משמעותית מאוד וכולל.
שש וחצי שנים בסיום התאונה, הייתי חושבת שאני מאוד ברת מזל. אני מרגישה שאני חיה, במלוא משמעות המלה. יש צורך לנו בתי חרושת, אתם אופות ומבשלות ביחד בכיף, הייתי עוזבת לטיולים, ורצה בחדר הלילה הצלול. אני מתמעטת לבצע רכישה של יחד עם הכלבים שלי ומשחקת איתם, במקום שהם ישכבו למרגלותיי בזמן שאני מתאמנת. למדתי להבחין את אותה האחיינים ואת בני הדודים שלי כבני אדם, ואפילו לא מקורי כשמות.
יש צורך זמן רב אשר בהם אני בהחלט מתבוננת בכמיהה אל המדף העליון בארונית הספרים שכתב, בכל שיער נח הכינור שלי, ומרגישה שדמעות נקוות בזוויות עיניי. אך בכל עת הייתי הוקמה ומודה לקב”ה שנתן לכולם נשימה וחיים דנדשים. בכל מקום ימים, אני מברכת את אותו אלוקים, שמתיר אסורים. ואני מרגישה מעמיק בלבי שהחירות הגיעה איתי בגלל הרגישות הרבה של, רחמים ומטרה. זכיתי בהזדמנות שנייה להחליף את אותן תחולת החיים של ולהפכם לסימפוניה חיה.
g